חשבתי שהזוגיות שלנו במשבר.
האמת? פשוט הפסקתי להרגיש את עצמי.

ערב אחד הוא עמד במטבח וחתך ירקות, כמו בתחילת הקשר. פעם זה היה מעורר בי משהו. הפעם - כלום. הוא שאל אם אני עייפה. אמרתי שכן.

נכנסתי לחדר, הסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי: איך אני אוהבת את האדם הזה, ולא רוצה אותו?

חודשים שכנעתי את עצמי שזה עומס. אחר כך - שמשהו לא בסדר בי. רופאה, לנוח יותר, "פשוט לשחרר". כלום מזה לא החזיר לי את התחושה שאני נוכחת.

חיפשתי בגוגל בשעות שהוא כבר ישן, בטלפון על השירותים כדי שאף אחד לא ישאל מה אני קוראת. פתחתי וסגרתי אותם טאבים בבושה, כי הרגשתי שאני היחידה שמחפשת את זה. כל תשובה שמצאתי דיברה על משהו אחר, לא על מה שקרה אצלי בפועל.

הבנתי שזו לא שאלה של מי אשם. התחלתי לבדוק מה נכון לי.

יום אחד סיפרתי לאחותי כמה זה משפיע עליי. היא הקשיבה, ואז אמרה משפט אחד.

גלגלתי עיניים. ראיתי מספיק נשים שמבטיחות שמוצר שינה להן את החיים. לא רציתי עוד הבטחה.

קראתי, עברתי על ההוראות, מילאתי את מבחן ההתאמה. בפעם הראשונה לא ניסו לשכנע אותי שאני "מקולקלת".

כשהשקית הגיעה, לקחתי את הגומי הראשון לפי ההוראות, בלי ציפיות. לא חיכיתי לבוקר שהכול יתהפך.

שמתי לב שיש לי יותר אנרגיה, ואחריה גם יותר חשק. הבנתי שזה היה חלק מהבעיה כל הזמן.

נשארתי עוד דקה ליד בעלי במקום לקום. ובערב אחד, בלי לתכנן, אני זו שיזמתי. לא סצנה מסרט, וזה בדיוק מה שהרגיש אמיתי.